מתנה ליום הולדת
סיפור המעשה פשוט - ילד המשתוקק לאופניים, הולך לאיבוד בעיר גדולה. כשמוצאים אותו והכל בא על מקומו בשלום, הוא מקבל את האופניים הנכספים, במתנה ליום הולדת.
"מתנה ליום הולדת" - זהו שם הסיפור שכתבתי ולמען האמת אינו פשוט כל כך, כי שם הילד שחשק באופניים הוא עיסאם וחבריו הם עבוד, חסן, מחמוד, רניה ואוולין. מראשון ועד אחרון הם ערבים והסיפור עליהם נכתב בהזמנה. הייתי רוצה לספר משהו על תהליך כתיבת הסיפור, שהיה בעבורי בבחינת התנסות מאלפת ומיוחדת במינה. ראשיתו לפני שלוש שנים. ארועי דהיישה, רמת עמידר וגני תקווה עדיין לא התרחשו, שנת הדמוקרטיה בחינוך טרם הוכרזה, אבל באוויר כבר שררה מועקה קשה, שהולידה, בין השאר את הפנייה אלי, לכתוב סיפור על ילד ערבי.
תגובתי הראשונה עמדה בסימן שאלה - למה אני? מדוע לא יכתוב את הסיפור סופר ערבי? הרי אינני דוברת ערבית, ביקורי בבתים של ערבים ספורים, ילדים ערבים כלל לא הכרתי ומעודי לא כתבתי על נושא שלא הכרתי מקרוב. יתר על כן, כתיבת ספר בהזמנה היא בעיה כשלעצמה, משום שאיכותו של הסיפור עלולה להיפגם, בשל המטרות החוץ - ספרותיות שלשמן נכתב, חשובות ככל שתהיינה. במבט לאחור אני יודעת שהייתה בתגובה זו תערובת של רתיעה מבוכה, חשש וספק. ואף על פי כן, למרות חשש והספק לגבי יכולותי וחרף המבוכה והרתיעה מן הנושא, קבלתי עלי את המשימה. הייתה לי תחושה שזו הזדמנות לעשות מעשה, ולו קטן, בכתיבה לילדים, תחום שבו אני מצויה, ולא להסתפק בקיטורים חוזרים ונישנים על המצב בארץ. שהולך ומתדרדר. גם אם אם לא אצליח, אדע שניסיתי לעשות מעשה ולא הסתפקתי בדיבורים.לאחר קבלת ההחלטה החל התחקיר. במשך שנה נסעתי ברחבי הארץ, בקרתי אצל משפחות ערביות בחיפה, בעכו, באבו גוש, באום אל פאחם, בכפר קרע ובמקומות אחרים. דברתי עם עשרות אנשים - אנשים פשוטים, משכילים, מבוגרים, צעירים, מחנכים, הורים וילדים. במהלך ביקורים אלה למדתי מעט על הנעשה מאחורי אותן דלתות סגורות, שעל פניהן הייתי חולפת בנסיעה, שנים רבות, בלי לעצור, בלי לשאול דבר.
בעיקר למדתי להכיר את הילדים - מה הם עושים, על מה הם מדברים, במה הם משחקים. בכל פעם מחדש הופתעתי מן הדמיון בין הילדים שלנו, היהודים ובין הילדים הערבים ועוד יותר הופתעתי מעצם ההפתעה שלי. וכי מה חשבתי - שילדים ערבים אינם משתוללים בחופש הגדול? שאינם רבים על שטויות? שהם לא מתעניינים בכדורגל? שהם לא נועלים נעלי ספורט? מה חשבתי עליהם? חשבתי עליהם בכלל? התחקיר המתמשך גרם אי-נחת לסביבתי הקרובה והפחות קרובה.
מתי כבר תגמרי את העניין הזה?... שאלו אותי שוב ושוב... לא יכולת למצוא נושא אחר?... חסר על מה לכתוב?... מה שפחות להסתובב בכפרים שלהם, יותר בריא... ככל שרבו הביקורים שערכתי בבתים ערבים, התחזקו, בדרך הטבע, קשרים שקשרתי עם משפחות אחדות, ובמיוחד עם משפחה אחת, שביתה היה לי בית שני באותם ימים. לקראת סיום התחקיר התאכסנתי מספר ימים בביתה שבאחד הכפרים במרכז הארץ. נהג המונית התל אביבי שהביא אותי לפנות ערב לבית המשפחה וראה את המזוודה שבידי, גילה סימנים של אי-שקט.
את בטוחה שאת רוצה להישאר פה? חזר ושאל. אחר כך הציע שירד ביחד אתי, כדי לבדוק מה המצב.... ואולי בכל זאת אחזור הביתה ואשוב לכאן בבוקר? הוא מבטיח להחזיר אותי. מה שבטוח, בטוח!
השלב הבא היה כתיבה. בשלב זה באו לעולם נוסחים שונים. כולם נבדקו על ידי ועדה של אנשי חינוך וספרות, יהודים וערבים. בעקבות הערותיהם המגוונות חזרתי ושיניתי מה שכתבתי, פעם אחר פעם, בניגוד גמור לחירות המלאה שאני חשה בכתיבתי, בדרך כלל. הנוסח הרביעי התקבל ואז בא תור הצילומים. שתי משפחות העמידו לרשותנו רצון טוב, אורך רוח וזמן רב, שהיו חיוניים ליצירת ספר מצולם. רק מי שהתנסה בצילומים מבויימים, יכול להעריך את המאמצים הכרוכים בכך. עוד שנה חלפה והסיפור ראה אור בלווית תצלומים יפים, בכריכה רכה. ספר לימוד חדש. ספר לימוד אחר. בשנת הלימודים הבאה יגיע הספר לילדים יהודים רבים.
מה שהייתי רוצה יותר מכל, הוא שלילדים, שיקראו את הספר, יקרה מה שקרה לי במהלך כתיבתו, שיגלו גם הם, כמוני, את המובן מאליו, שנעלם מעינינו מאחורי הדלתות הסגורות ולא ידענו, עד שפתחנו אותן.
