מוֹתֶק שֶׁלִי 

 אֲבִיגַיִל רוֹצָה לְצַיֵר מִפְלֶצֶת. עַל הַשֻלְחָן יֵשׁ דַף וּצְבָעִים. הִיא יוֹשֶבֶת וּמִסְתַכֶּלֶת עֲלֵיהֶם.

"לָמָה אַת לֹא מְצַיֶרֶת?" שׁואֶלֶת אִמָא.

"אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיך נִרְאֵית מִפְלֶצֶת. תַעֲזְרִי לִי. טוֹב?"

"טוֹב." 

"תַחְשְבִי אֵיזֶה פַּרְצוּף יֵש לָה?"

"מַפְחִיד."

"אֵיזֶה אַף?"

"אָרוֹך."

"אֵיזֶה פֶּה?"

"עָקוּם."

"אֵיזֶה שְׂעָרוֹת?"

"פּרוּעוֹת."

"וְחוּץ מִפַּרְצוּף מַה יֵש לָה?"

"גוּף. לֹא שָׁמֵן, לֹא רָזֶה, מְכוֹעָר כָּזֶה. הָרַגְלַיִם דַקוֹת וְהַיָדַיִם אֲרֻכּוֹת."

"אָז תְצַיְרִי אוֹתָה."

"בְּסֵדֶר," אוֹמֶרֶת אֲבִיגַיִל וּמְצַיֶרֶת.

אִמָא רַק טִפָּה עוֹזֶרֶת. וְהִנֵה הַמִפְלֶצֶת.

"אֵיפֹה הִיא גָרָה?"

"בְּבַיִת גָדוֹל עִם ְגַג כָּחוֹל וּשְנֵי חַלוֹנוֹת, עֲלֵיהֶם וִילוֹנוֹת. וּבְתוֹך הַבַּיִת, בַּפִּנָה, עַל הַקִיר תְלוּיָה תְמוּנָה וְדֶלֶת שְנִיָה פּוֹנָה לַגִנָה."

"מַה יֵש שָם?"

"חֲתוּלָה סְגֻלָה. לא, זֹאת לֹא חֲתוּלָה, זאת חַיָה מְשוּנָה. יֵש לָה רֶגֶל אַחַת וְאַרְבַּע אוֹזְנַיִם, שְנֵי אַפִּים וְשָלוֹש עֵינַיִם, זָנָב עָבֶה וְאָרוֹך כְּמוֹ שְׂרוֹךְ וְכֶתֶם שָחוֹר עַל הַגַב מֵאָחוֹר."

"מַה עוֹד יֵש לַמִפְלֶצֶת?"

"מְכוֹנִית עִם כְּנָפַיִם שֶיְכוֹלָה לָעוּף עַד הַשָמַיִם."

"וּמַה עוֹד יֵש לָה?"

"שְנֵי חֲבֵרִים, לְאֶחָד יֵש תַלְתַלִים, לַשֵנִי יֵש עֲגִילִים. וְגַם חֲבֵרוֹת, שָלוֹש לְפָחוֹת. אַחַת צָבְעָה אֶת הַפַּרְצוּף, לַשְנִיָה יֵש קַעְקוּעִים עַל הַגוּף, הַשְלִישִית לוֹבֶשֶת בגדים עִם חוֹרִים, ואֵיך קוֹרְאִים לַמִפְלֶצֶת הֵם בִּכְלָל לֹא זוֹכְרִים."

אֲבִיגַיִל חוֹשֶבֶת מְעַט וּבוֹחֶרֶת.
"נִקְרָא לָה מוֹתֶק," הִיא אוֹמֶרֶת, "כִּי הִיא מְתוּקָה שֶׁלִי, וּנְצַיֵר לָה שִׂמְלָה עִם הַרְבֵּה נַצְנַצִים וְכוֹבַע רָחָב מְקוּשָט בְּקוֹצִים. וְנוֹסִיף גַם מִפְלָצוֹן יָפֶה, שֶיִהְיֶה לָה עִם מִי לִשְתוֹת קָפֶה, אוֹ שוֹקוֹ, אוֹ מִיץ תַפּוּזִים."   
   

איתי רוצה זנב

לאיתי יש שתי ידיים ושתי רגלים ופרצוף וגוף כמו לכל ילד, והוא רוצה זנב.

"אתה לא צריך זנב," אומרים לו, "אתה לא חיה." 

והוא מתעקש: "אני רוצה."

אבא קושר שתי עניבות ומחבר אותן לחגורת המכנסים של איתי. 

"הנה לך זנב," אומר אבא. איתי ממשש את הזנב שעשה אבא. 

"אלה סתם עניבות, אני רוצה זנב אמיתי," הוא אומר ויוצא לחצר.

"אולי אתה מסכים לתת לי את הזנב שלך ליום אחד?" הוא מבקש מהכלב של השכנים.

"אם אתן לך אותו, לא יהיה לי במה לכשכש והבעלים שלי לא ידעו שאני שמח לראות אותם," משיב הכלב. 

"אולי אתה מוכן לתת לי את הזנב שלך רק ליום אחד?" מבקש איתי מהטווס.

"בלי זנב לא אמצא חן בעיני בת הזוג שלי," עונה הטווס. "אני לא יכול לוותר עליו."

גם הפרה מסרבת לוותר על הזנב שלה. בלעדיו היא לא תוכל לגרש את הזבובים שמציקים לה. 

וכמוה מסרבים החמור והסוס. לא ולא!

איתי לא מתייאש. הוא עוזב את החצר והולך לחורשה. על אחד העצים הוא רואה קוף.

"אולי אתה יכול לתת לי את הזנב שלך ליום אחד?" שואל איתי, "אני אתן לך המון בוטנים."

"לא רוצה את הבוטנים שלך," אומר הקוף. "בלי זנב לא אוכל להתנדנד על עצים."

איתי יוצא מהחורשה והולך לשפת הים.

"שלום ילד," אומרת בת ים שעולה מבין הגלים.

"שלום לך," עונה איתי, "בבקשה, תשאילי לי את הזנב שלך ליום אחד. טוב?"

"מצטערת, אני לא יכולה להיפרד מהזנב שלי," אומרת בת הים, "בלעדיו אני בכלל לא אני,"

ונעלמת מתחת למים.

איתי חוזר הביתה עצוב ומתיישב על הספה. רואה אותו רועי, אחיו הקטן ומתיישב על ידו.

איתי יוצא למרפסת ורועי אחריו. איתי נכנס למטבח ורועי בעקבותיו.

"אמא, תגידי לרועי," צועק איתי.

"מה הוא עושה לך?" שואלת אמא.

"הוא נסחב אחרי לכל מקום. לאן שאני זז גם הוא בא."

"אז למה אתה צועק?" מתפלא אבא, "הרי רצית זנב!"

איתי צוחק. "בסדר, אבל רק ליום אחד. מחר אולי אני ארצה קרניים."

 

עוגייה עם ריבה

חגית גרה בבית קטן. ליד הבית נמצאת חנות מכולת. חגית אוהבת את המכולת.

בעיניה זו חנות ממתקים. למוצרים אחרים שמונחים על המדפים היא לא שמה לב.

רק הממתקים מושכים את ליבה. ויותר מכל היא אוהבת עוגיות עם ריבה.

בכל פעם שאמא הולכת למכולת, מצטרפת אליה חגית ומייד מבקשת: "אמא, תקני לי עוגייה!"

"חגית, את מפריעה לי," אומרת אמא, "אולי תעלי הביתה?"

"במכולת יותר מעניין," אומרת חגית ומחכה לעוגייה.

יום אחד אמרה חגית: "אמא, אולי אני אלך לקניות במקומך? אדון כהן מכיר אותי והמכולת כל כך קרובה." אמא חשבה ואמרה: "בסדר."

היא כתבה על פתק: לחם, גבינה, לימון ונתנה אותו לחגית.

כשחזרה חגית מהמכולת, הייתה בידה עוגייה עם ריבה.

"איפה המצרכים שהיו רשומים בפתק?" שאלה אמא.

"הרוח העיף את הפתק ולא ידעתי מה כתוב בו," אמרה חגית ואכלה את העוגייה.

עברו כמה ימים וחגית שוב בקשה לערוך קניות בעצמה.

"היום תציירי בפתק מה חסר בבית, שאדע בדיוק מה להביא," אמרה חגית.

"טוב," אמרה אמא וציירה: אורז, גבינה וקפה.

הלכה חגית למכולת, וכשחזרה, התברר שהתבלבלה - במקום גבינה הביאה חמאה, במקום אורז

הביאה פסטה, ובמקום קפה, הביאה תה. כל כך הרבה טעויות!

"אל תצטערי, ילדה שלי," אמרה אמא וחבקה אותה. "אולי הציורים שלי לא היו ברורים."

חלפו עוד כמה ימים והיה לחגית רעיון חדש.

"אני אצייר את המצרכים בעצמי," אמרה, "וכך לא אתבלבל."

"טוב," אמרה אמא, "תציירי: נרות, לחם ואפונה."

חגית ציירה הכל על דף ויצאה מהבית. כשחזרה, התברר שהביאה בדיוק מה שצריך. בלי שום טעות.

איזה יופי!

באחד הימים הייתה אמא עייפה. לא היה לה כוח לצאת לקניות.

"אני אלך למכולת," אמרה חגית לאמא, "תגידי לי מה צריך."
"את ילדה גדולה. תבחרי בעצמך מה נאכל בצהריים," אמרה אמא, וחשבה - מעניין לדעת איזו ארוחה תהיה לנו היום - מנה ראשונה עוגיות? מנה שנייה סוכריות? מנה שלישית שוקולד?

כשחזרה חגית מהמכולת פתחה אמא את השקית שהביאה וראתה - חומוס, אורז, עגבניות.

"קניתי אוכל בריא, כמו שאת קונה," אמרה חגית.
אמא חבקה אותה וצחקה, "דבר אחד שכחת."

"מה שכחתי?"
"שכחת לקנות עוגייה עם ריבה, קינוח מתוק לילדה מתוקה."

   

מיטה לחתלתול

למיכל יש ארון נעליים. הנעליים שלה עומדות בו בזוגות, נעל לרגל ימין ונעל לרגל שמאל.

רק לנעל אחת אין בת זוג. זוהי נעל מרופדת מבפנים. פעם הייתה לה בת זוג, ושתיהן היו חדשות ויפות. אבל עכשיו היא נותרה לבדה, ישנה ועלובה. נעל הבית יודעת שקרוב היום בו תוציא אותה מיכל מהארון. היא אינה מביאה למיכל שום תועלת. ילדה לא יכולה לנעול נעל בית אחת בלבד.

באחד הימים פותחת מיכל את הארון, מתבוננת בנעליים ולוקחת בידה את הנעל הישנה.

"אני כבר לא יכולה לנעול אותך," היא אומרת לה. "את סתם תופסת מקום."

מיכל מוציאה את הנעל מהארון ואחר כך מוציאה אותה מהבית... הנה החצר... חדר האשפה קרוב.

"רק לא לזבל, מתפללת הנעל הישנה, שרק לא תזרוק אותי לפח."

פתאום נשמע קול: "מיכלי. תראי, מה מצאתי."

מיכל מסתכלת ורואה את עמרי הקטן ובידו חתלתול.

"את רוצה ללטף אותו?" שואל עמרי. מיכל רוצה ושניהם מתיישבים ומלטפים את החתלתול.

"הוא שלי, אבל אני מרשה לך לטפל בו," אומר עמרי.

מיכל שמחה. היא מניחה את הנעל בדשא ועולה הביתה, להביא קערית חלב.  

כשיש חתלתול, לא משעמם. הילדים משחקים איתו והזמן חולף במהירות ובינתיים יורד הערב.

"אני צריכה לעלות הביתה," אומרת מיכל.

"גם אני, אז מה נעשה עם החתלתול? אני חושב שקר לו."

לרגע הם שותקים ואז אומר אסף: "יש לי רעיון. נשכיב אותו בתוך הנעל שמתגלגלת פה בדשא. 

היא מרופדת בפנים ויהיה לו חם..."

"אתה חכם," אומרת מיכל והם מכניסים את החתלתול לתוך הנעל הישנה.

"יש לו מיטה נהדרת," אומר אסף ושני הילדים הולכים הביתה, לאכול ארוחת ערב.

בחצר נשארים חתול צעיר ונעל זקנה ושניהם מרוצים מאוד.

   

המחברת הצהובה

ואם אני מצטער? ואם אני מתחרט?

לא יעזור שום דבר. המעשה נעשה ורק אני אשם. למה עשיתי את זה בכלל?

אולי כשאהיה מבוגר אשכח מכל העניין, אבל בינתיים אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.

למה הייתי צריך את השוקולד הזה?  חסר לי שוקולד בבית? חסר לי משהו בכלל? אני רוצה כל מיני דברים,

אבל זה לא אומר שמשהו באמת חסר לי. בטח לא שוקולד. אז למה ניסיתי לגנוב אותו? 

הרי היה לי כסף בכיס  כשנכנסתי לסופרמרקט!

אני לא זוכר מה רציתי לקנות. אולי סתם נכנסתי. אני עושה את זה לפעמים.

הסופרמרקט  היה כמעט ריק. ואני הסתובבתי לי בין המדפים, ופתאום ראיתי את הערימה הגדולה

של השוקולד החדש, שמפרסמים בטלויזיה.

אז מה אם העטיפה האדומה שלו מבריקה? זה לא אומר כלום על מה שבפנים, חשבתי, אבל הסתקרנתי.
המשכתי ללכת וראיתי עוד ערימה, יותר גדולה מהקודמת ואחריה עוד אחת.

והעטיפות האדומות נצצו בשמש. 

באותו יום לבשתי חולצה קצרה והיה לי חם. עכשו אני לובש סוודר וקר לי.
כבר חורף ועוד לא סיפרתי לאף אחד מה קרה.

לא הייתי מאמין שאני מסוגל לשמור סוד. אף אחד לא דרש ממני שלא אגלה אותו, אבל אני יודע

שאם הוא יתגלה, זה הסוף שלי.

"פעם גנב, תמיד גנב", יגידו ההורים שלי, אמא תבכה ואבא יכה אותי.

בטח יעיפו אותי מבית ספר, ויפתחו לי תיק במשטרה.

 

אני זוכר את הפרצוף של איש הביטחון, אפילו שמאז לא ראיתי אותו.

היו לו עיניים קטנות ואוזניים גדולות. גם את חולצת הפסים שלבש אני זוכר. הוא ניגש אלי כשכבר

הייתי ממש קרוב ליציאה מהסופרמרקט,
חסם את היציאה ואמר בשקט: "ילד, בוא אתי בבקשה!" אחז בזרוע שלי והוליך אותי כאילו הייתי בובה.
מרוב פחד בקושי הצלחתי ללכת.

הוא הוביל אותי לחדר קטן  בצד  הקופות וגר את הדלת מאחורינו. 

תן לי את השוקולד, אמר והסתכל לי ישר בעיניים.

"איזה שוקולד?" שאלתי, כאילו לא ידעתי על מה הוא מדבר.

"אתה יודע טוב מאוד איזה," הוא אמר, "עדיף שתיתן. תאמין לי."

הוא לא המשיך לדבר ורק המשיך לנעוץ בי מבט מאיים.

הבנתי שאין לי בררה. הוצאתי את השוקולד מהכיס ונתתי לו.

"שב", הוא אמר והתיישב מולי.

בין הניירות שעל  השולחן שלו הייתה מונחת מחברת צהובה.

"אתה חייב לכתוב כאן את השם שלך," אמר ופתח אותה.

העפתי מבט במחברת וראיתי טור של שמות. פתאום היו לי דמעות בעיניים.

"אתה יכול ללכת עכשיו עומר," הוא אמר, אחרי שכתבתי את שמי, "ותבטיח לי שזה לא יקרה שוב.

בפעם השנייה, אני אודיע למשטרה."

היציאה מהחדר הקטן  מטושטשת בראש שלי.

הייתי כל כך לחוץ. כל מה שרציתי היה להסתלק משם.

 

בדרך החוצה ראיתי משהו שלא יוצא לי מהראש.

באחת משלוש הקופות שפעלו, עמדה אשה.

ראיתי רק את הגב שלה, אבל הכרתי אותה לפי הסיכות הגדולות בשיער.

זו היתה המורה אורית. בשערות שלה יש תמיד סיכות גדולות.

לא הסתכלתי עליה יותר מדי, אבל הספק התחיל להציק לי - היא ראתה אותי או לא? נכון שהיא עמדה עם הגב אלי, אבל אולי קודם היא ראתה אותי ורק אחר כך הסתובבה? ומה אם היא ראתה? איך יכלה לדעת בשביל מה נכנסתי לחדר הקטן שליד הקופות?

היא לא יכלה... היא לא יודעת, אף אחד לא יודע, אף אחד לא ידע, די כבר!

תשכח את זה!

מאותו ערב והלאה, הייתי אומר לעצמי כל יום את הדברים האלה, אבל זה לא עזר...

כל צלצול בדלת הקפיץ אותי.

לא יכולתי לסלוח לעצמי על שכתבתי את שמי במחברת הצהובה. הרי יכולתי בקלות לכתוב שם אחר.
למה לא עשיתי את זה?

הייתי שוכב בעיניים עצומות ומדמיין את עצמי מתגנב לחדר הקטן, פותח את המחברת,

מוחק את שמי ובורח.

ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.

 

כשעברו כמה שבועות ושום דבר לא קרה, התחלתי להירגע ולאחרונה אפילו קיבלתי אומץ ונכנסתי לסופרמרקט. איש הביטחון בינתיים התחלף ושוב הסתובבתי שם, כשלא היה לי מה לעשות.

יום אחד, אחרי הלימודים, נכנסתי לקנות ממתק. הסופרמרקט  היה כמעט ריק. עמדתי וחכיתי לתורי כדי לשלם ופתאום ראיתי את המורה אורית יוצאת מהחדר הקטן שליד הקופות.

לא הספקתי לראות את הפנים שלה, אבל את הסיכות הגדולות בשיער ראיתי.

יכול להיות שזו הייתה היא? יתכן שהיא ניסתה לגנוב ותפסו אותה?? ואולי זאת אשה אחרת?

יש בעולם עוד נשים עם סיכות גדולות בשיער!!

 

מאז אני רואה את המורה אורית כל יום בבית הספר.

אני אומר לה שלום והיא אומרת לי שלום. אני לא יודע מה היא חושבת והיא לא יודעת מה אני חושב.

בחצר של הגן יש חול וצדפים

ובפנים צעצועים נורא יפים,

בובות, קוביות, ניירות, מספריים

נורא מעניין... וכבר צהריים.

 

מאי חוזרת הביתה בנחת

כזאת מלוכלכת, הישר למקלחת,

ואז על הספה היא מתיישבת

ורואה סרטון שהיא אוהבת.

עכשו אולי נכין פשטידה?

מאי עוזרת, ילדה חמודה.

אחר כך כולם יושבים ואוכלים

ובסוף מדיחים את הכלים.

 

ערב בא, מאי עייפה

היא רוצה סיפור על מכשפה.

ואחרי הסיפור היא לובשת פיג'מה,

שמה ראש על הכר ושוב לא קמה.

 

היה יופי של יום, היא בלב אומרת

מזל שאני אני ולא ילדה אחרת.

ואז את העיניים היא עוצמת,

מתכסה בשמיכה ונרדמת.

 

לילה טוב ילדה מתוקה מדבש,

מחר יהיה לך יום חדש.

יופי של יום 

בוקר טוב, מאי מתעוררת,

גמרתי לישון, היא אומרת,

וקמה במהירות ממש

הגיע יום חדש.

 

בשרותים היא מתישבת

עושה פיפי וחושבת

איזה מין יום יהיה לי היום?

כמו שהיה אתמול ושלשום?

 

אחר כך היא רוחצת פנים וידיים

מצחצחת במרץ את כל השיניים

וחושבת: מה ללבוש - מכנסיים או שמלה?

כל יום בדיוק אותה שאלה.

 

סוף סוף החליטה והיא במטבח

האוכל על השולחן מונח,

מאי אוכלת וגם משתוללת

מהכיסא היא כמעט נופלת.

 

צריך למהר, ילדה חמודה

שלא נאחר לגן ולעבודה.

נגיד לנהגים: אל תסעו במהירות,

אנחנו חוצים את הכביש בזהירות.

 

מגיעים לגן, החברים כבר מחכים

גם הגננת וכל המשחקים.

שלום אבא, שלום אמא,

נשיקה ואני נכנסת פנימה.