הבתים החדשים נראים בימינו כמו בתי מלון. חדרים זעירים, קירות גבס ולובי מלוקק עם צמחים מפלסטיק. אם ארצה לגור במלון, אלך למלון. בסך הכל אני מבקשת לגור בבית מטופח. זה לא בשמיים. ושיהיו לפחות שני כיווני אויר. עדיפים שלושה. רוח פרצים בדירה ממש הכרחית. אני לא מסוגלת לישון כשמזגן פועל.

אף פעם לא יכולתי לסבול את זה. ולא אתחיל היום. וברור שדרושה מרפסת. היא לא חייבת להיות ענקית, אבל מקום לשולחן וכסאות ולכמה עציצים מוכרח להיות, ושתפנה לחזית. ברור?

ומה אם מישהו ירצה ללון אצלי? ליתר ביטחון כדאי שיהיה חדר לאורחים, שישמש גם חדר עבודה. וששכנים לא ידפקו לי על הראש.

אני לא רגילה לרעש מלמעלה. הכי טוב זו דירת גג. ושהחנייה תהיה רשומה בטאבו. אני לא מוכנה להסתובב שעות כל יום לחפש מקום למכונית שלי. אז עם מה נשארנו? דירת גג בבניין חדש, ארבעה חדרים מרווחים, מרפסת גדולה, שלושה כיווני אויר, מעלית וחנייה, ברחוב שקט במרכז העיר. כמה דורשים בשביל זה? שני מיליון דולר? ממש הגזימו! מה ביקשתי בסך הכל? דירה קטנה בתל אביב.

דירה קטנה בתל אביב

אני מחפשת דירה קטנה בתל אביב, חדר או שניים. באיזה אזור? באיזו קומה? באיזה גודל? ממש לא משנה. אין לי דרישות מיוחדות. העיקר לגור בתל אביב. הכי חשוב לי לצאת מהמקום המשעמם שבו אני גרה. בתל אביב יש אנרגיות, בתל אביב קורים דברים. אפשר להגיע לכל מקום ברגל בלי לבזבז זמן על פקקי תנועה, אפשר לפגוש חברים, ללכת לים, לשתות קפה, להיות עם הילדים. 

מכיוון שהרחובות הראשיים בעיר רועשים ומטונפים, אני מעדיפה לגור ברחוב קטן ושקט,  רק שיהיה במקום מרכזי. יש המון רחובות כאלה ואני יודעת שזאת לא בעייה למצוא דירה נחמדה.

רק לא בקומה ראשונה. שיפרצו לדירה כל שני וחמישי? שג'וקים ועכברים יטיילו אצלי במטבח? לא, תודה! קומה שנייה אפשרית אבל נחוצים סורגים, וזה אומר לגור בכלוב. ממש לא נעים. עדיפה קומה גבוהה, שלישית לפחות, עם  מעלית, כמובן. בלי מעלית זה לא בא בחשבון. ברור שלא מדובר בבית ישן. בניין מוזנח עם מעלית מרופטת כבר יש לי. לא בשביל זה אני עוברת לתל אביב. אני רוצה דירה בבית חדש, אבל לא מקבץ כוכים כמו שבונים עכשיו. פעם ידעו לבנות. התקרות היו גבוהות, החדרים היו גדולים, הקירות היו עבים.

חוג נחוגה

אני עסוקה. עסוקה נורא. מיום שפרשתי לגימלאות אין לי רגע פנאי.  

מבוקר עד ערב אני רצה, ולא מספיקה לעשות אפילו מחצית ממה שאני רוצה.  

אני לא מבינה איך היה לי אי פעם זמן ללכת לעבודה.

פעמיים בשבוע יש לי התעמלות, שלוש פעמים ברידג', פעם סדנת אנטיאייג' ופעמיים יוגה, שלוש פעמים אני צועדת, ארבע פעמים אני שוחה ופעם משתתפת בסדנת בישול טבעי, והכל לטובת הבריאות, לחידוד הזיכרון, לשמירה על צפיפות העצם, למניעת יתר לחץ דם, התקפי לב, שבץ מוחי ושאר צרות. ועוד לא הזכרתי את המנוי המדהים לתאטרון, את המנוי המרגש לאופרה ואת המנוי המהמם לתזמורת, את שיח הגלריה המשגע במוזאון, את חוג המטיילים המטרף, את לימוד התנ"ך המעשיר ואת ערבי הזמר שבלעדיהם אין לי חיים.

כמעט לא נשאר לי זמן לעשות מניקור, פדיקור, מסג' ותספורת כדי להיראות טוב בגילי.

חבל שלא נותר לי זמן ללמוד ריקודי בטן, לנגן על פסנתר, לעשות טאי צ'י, ללמוד גילוף בעץ, קדרות, קרמיקה וצילום, להתעמק בפרשת השבוע, ללמוד ספרדית, להכיר את המחשב, להשתלם בספרות, להיחשף לתגליות החדשות בחקר המוח, לצאת לסמינרים מטיילים בעולם. כל השנים עבדתי קשה, אז עכשיו, כשיצאתי לפנסיה, לא מגיע לי לעשות חיים? בפני מי אני צריכה להתנצל? למי אני חייבת דין וחשבון?

אז מה אם זה עולה הרבה כסף? מתי אם לא עכשיו?

הבעיה היחידה היא שמרוב חוגים אין לי מתי לפגוש את הנכדים שלי. בגלל העומס אני בקושי מצליחה לראות את הנכדים שלי, אבל לא סבתא מסורה כמוני תתיאש. בכל יום ששי, בין שמונה וחצי לתשע  בערב, אנחנו מקיימים מפגש איכותי ממש מרוכז. ומי שיירשם לסדנה ל"סבתאות נכונה" שפתחתי בימים אלה, יוכל ללמוד תוך זמן קצר כמה זה פשוט.

העיקר הבריאות

בלילה התחילה לכאוב לי הבטן. עד הבוקר זה יעבור, חשבתי והתהפכתי לצד שני.

כעבור כמה דקות התהפכתי בחזרה. הכאב לא התפוגג. ביקור בשרותים לא שיפר את המצב.

המחושים התפשטו בחלל הבטן ולא הצלחתי להרדם. למחרת זה נמשך.

לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, לא היה לי חשק לעשות כלום ולא להתעניין במשהו.

כאב הבטן ניטרל אותי לחלוטין.  התרחישים האפשריים שחלפו במוחי דיכאו אותי עד עפר.

דפדוף בלקסיקון הסימפטומים הוסיף פורענויות נוראות אף מאלה שדמיינתי לי ונחשול של רחמים על עצמי  שטף אותי. שלום לכל התכניות, לתקוות, למשאלות, לכוונות. לעולם לא אממש אף אחת מכן.

כל שאוכל לעשות הוא למצות את ימי האחרונים, ליהנות מהזמן שנותר, לא לבזבז אותו על שטויות,

להיות מרוצה ממה שהשגתי ולא לשאוף להשיג יותר, להסתפק במה שיש לי ולא לקנא באחרים,

להתברך במה  שעשיתי ולא להצטער על מה שלא עשיתי, לשמוח בחלקי ולהודות למזל שהאיר לי פנים.

מה לא הייתי נותנת כדי שיחלוף כאב הבטן הזה!

עכשו אני מבינה שהעיקר הבריאות וכל השאר ממש לא חשוב.  

אילו רק ניתנה לי עוד הזדמנות...

שלוש שעות חלפו מאז שהסתכלתי בשעון והבטן כמעט לא כואבת.

עוד שעה ועוד שעתיים, וכאב הבטן נגוז כלא היה.

לא ייאמן כמה נפלא לחיות בלי כאבים. החיים ממש נפלאים. עכשיו אני מסוגלת להתרכז בדברים חשובים ולברר אחת לתמיד למה לכולם יש מכוניות חדשות ורק אני נוהגת בטראנטה?

למה החברות שלי מבלות כל ערב ואני בקושי יוצאת מהבית?

למה כולם מוזמנים לארועים נוצצים ורק אני לא?

למה כותבים בעיתונים על כל מיני אפסים ועלי לא כותבים מילה?

למה לכל אחת עושים מסיבת הפתעה ולכבודי איש לא עושה דבר?

למה...אוי, לא! התחילה לכאוב לי האוזן.

אשה אחראית

אני אשה אחראית שלא סומכת על המזל. ובודקת את הדברים החשובים: 

כמה כולסטרול רע יש לי וכמה כולסטרול טוב,

כמה שומנים יש לי בדם ומהי רמת הסוכר, 

מהי צפיפות העצם ומהם תפקודי הריאות והכבד,

למה כואב לי הגב התחתון ולמה כואבת לי הבטן,

למה יש לי נדודי שינה ולמה כואב לי הראש, 

כמה אני שוקלת ומדוע נושרות לי השערות.

 

אני אשה אחראית שלא סומכת על המזל ובודקת את הדברים החשובים:

האם חסרים שמן ומים במנוע, האם הגיע הזמן לחדש את רשיון הרכב,

האם הביטוח  של הדירה והמכונית בתוקף,

האם דלת הכניסה נעולה והתריסים מוגפים,

האם כיביתי את המזגן והשקיתי את העציצים,

האם ניקיתי את המחשב מווירוסים ועשיתי גיבוי.

 

אני אשה אחראית שלא סומכת על המזל ובודקת את הדברים החשובים: 

את חשבון הבנק וחשבון כרטיס האשראי,

את חשבונות הטלפון והחשמל,

את חשבונות הארנונה והמים,

את חשבונות המסעדות ובתי הקפה,

את חשבונות התיקונים במוסך,

את מה שמוציא הכספומט.

 

אני אשה אחראית שלא סומכת על המזל ובודקת את הדברים החשובים: 

איפה כדאי לבלות חופשה,

לאיזה רופא מומלץ לפנות,

כמה ספלי קפה מותר לשתות ביום,

לאן אפשר לנסוע בשבת, 

איפה משתלם לערוך קניות,

באיזו מסעדה עדיף  לאכול.

 

אני אשה לא אחראית שמכלה את ימיה בבדיקות. צריך לבדוק למה.

ארוחת יום ששי

איך שהזמן רץ! 

לא הספקתי לזוז וכבר יום ששי. בערב יבואו הילדים לאכול, כמו בכל שבוע. מזל כולם חיים בארץ וגרים בקרבת מקום. אני כל כך שמחה שהם באים לאכול אצלי בכל יום ששי. לא שאני בשלנית גדולה, אבל ישנם מאכלים אחדים שאני יודעת להכין וכשטעים להם, אני נהנית. השכם בבוקר אני יוצאת לקניות ומייד מתחילה לבשל. בצהריים אני עושה השלמות וממשיכה לבשל ולאפות. אחרי הצהרים אני מנקה את המטבח, משליכה את האשפה, עורכת את השולחן, ומתחילה לחכות. וכשהם מגיעים רעבים וכל אחד מוצא מאכל שאהוב עליו, אין מאושרת ממני. ואף על פי שלא קל לי לסחוב סלים, וקשה לי לעמוד שעות במטבח ולהדיח כל כך הרבה כלים, אני לא מוכנה לוותר על ארוחת יום ששי.

  •  

איך שהזמן רץ!

לא הספקתי לזוז וכבר שוב יום ששי. בערב יבואו הילדים לאכול, כמו בכל שבוע וממש אין לי כוח לזה. שיהיו בריאים, אני אוהבת אותם, אבל אין לי כוח להכין ארוחה כל שבוע. המשפחה גדלה בלי עין רעה וכל אחד רוצה לאכול משהו אחר. הנכדים, הילדים, בני זוגם, לכל אחד יש טעם משלו. אני חייבת להכין מיגוון של מנות ראשונות, מנות עיקריות וקינוחים, כדי שתהיה אפשרות בחירה ויהיה להם מה לקחת לאכול ולקחת הביתה. לקנות אוכל מוכן זאת לא אופציה. לא בשביל זה באים אל סבתא/ אז אני לא יוצאת לבלות בבוקר יום ששי. מה קרה? אמנם העיתון מלא הצעות בילוי קוסמות לגימלאים, החברות שלי יוצאות לטיולים, או יושבות בבית קפה, או מבלות בקונצרטים ובתערוכות, אבל אני לא מסוגלת לבשר לילדי שאני לא מכינה ארוחה. הרי אם לא אזמין אותם לאכול אצלי בערב שבת, לא אראה אותם בכלל.  אז איך אני יכולה לוותר על ארוחת יום ששי?

נמאס. נמאס. נמאס

איך יכול להיות שעכשיו רק עשר?

נדמה לי שעברו שעות מאז שנכנסתי לכיתה. דווקא עכשו, כשיש בחוץ כל כך הרבה דברים מעניינים,

אני חייבת לשבת כל בוקר בכיתה, לשמוע שעורים משעממים, להיכשל במבחנים לא הוגנים, לקבל עונשים על מעשים שלא עשיתי, לראות  את הפרצופים של אותן מורות, לשמוע אותן הטפות, לפתור,לשנן, לתרגל, לנתח, לפתח, לנמק, להסביר, להיות כל יום עם אותם ילדים, לריב, להתווכח, להעלב, להתעצבן.

ולא שבבית יותר טוב לי. ההורים שלי בטוחים שהם יודעים מה טוב בשבילי, מה אני צריכה ללבוש, 

לאן מותר לי ללכת, מתי אני צריכה  לחזור, איפה אסור לי לבלות, איך אני צריכה להתנהג, מתי אני חייבת ללכת לישון. כל הזמן רק אומרים לי מה לעשות. ועוד האחים הקטנים שלי משגעים לי את השכל, מפריעים, מנדנדים, בוכים, מקשקשים, נטפלים, מציקים לי ובסוף באים אלי בטענות. רק אלי.

נמאס. נמאס. נמאס.

 

איך יכול להיות שעכשו רק עשר?

נדמה לי שחלפו שעות מאז שבאתי לעבודה. דווקא עכשו, כשאני צעירה ומסוגלת להפוך את העולם,

אני תקועה חצי יום במשרד העלוב הזה, מתנוונת מול המחשב, שחוקה מהעבודה השגרתית, מתוסכלת מהאטימות סביבי, משועממת, מיואשת, מעוצבנת. ולא שהמחצית השנייה של היום היא שלאגר.

מרגע שאני נכנסת הביתה, אין לי דקה לעצמי. כל רגע רוצים ממני משהו. כמו קפיץ אני מטורטרת כדי לספק את צרכיהם של ילדי הרעבים, צמאים, עייפים, מתחרים, משועממים, מקנאים, רבים, נופלים, מלכלכים, שוברים, מפילים, מפזרים, שוכחים, מתרשלים, מציקים, מטרידים. הטלפון, הטלוויזיה,

והמחשב, פועלים בבת אחת בקולי קולות, שלא לדבר על בעל שיודע הכל יותר טוב ולא מפסיק לדבר,

עד ההתמוטטות היומית הבלתי נמנעת.

נמאס. נמאס. נמאס.

 

איך יכול להיות שעכשו רק עשר?

נדמה לי שחלפו שעות מאז שהתחלתי לשמור על יובלי. דווקא עכשו, כשאני  עוד בכושר ויש לי זמן בלי שום התחייבויות, אני תקועה כל הבוקר עם הנכד שלי. נכון שהוא תינוק מתוק ונפלא, אבל להיות איתו שמונה שעות זה כבר לא בשבילי. אבל מה אני יכולה לעשות?

הבן שלי עובד נורא קשה מהבוקר עד הערב וגם אשתו חייבת לעבוד, ועם כל החובות שלהם הם לא יכולים לשלם למטפלת. חוץ מזה שלמצוא היום מישהי טובה זה לא פשוט.  אני חייבת לעזור להם. הם סומכים עלי ואני לא מסוגלת לאכזב אותם. בהתחלה דווקא נהניתי לטפל בחמוד הקטן שישן רוב הזמן. אבל ככל שעובר זמן הכל משתנה. יובלי נעשה בכיין נורא. הוא לא רוצה לשכב במיטה ולא בעגלה, רק על הידיים טוב לו ולי נשבר הגב. 

החברות שלי יוצאות לקניות, הולכות למספרה, לבריכה, להתעמלות, לקוסמטיקאית, למסעדה, להצגה יומית. אבל כשאני  חוזרת הביתה מהנכד המתוק שלי, אני גמורה ואין לי כוח לכלום. עכשיו הבת שלי עומדת ללדת וכלתי השנייה מתכננת להיכנס להריון. וכבר ברור מי ישמור על התינוקות כשהן תחזורנה לעבודה. כי אצלי אין אפליות. אם אני עוזרת לגדל נכד אחד, אני אעזור לגדל את כל הנכדים. השאלה היא רק מתי יגיע תורי ליהנות מהחיים. אני לא נעשית צעירה מיום ליום. ואפילו שאני מתה על נכדים,

נמאס. נמאס. נמאס

לטיול יצאנו

האוטובוס איחר להגיע. תמיד הם מאחרים הנהגים האלה אי אפשר לסמוך עליהם.
גם בפעם הקודמת הנהג איחר, אבל בפעם שלפניה הנהג היה ממש בסדר. העיקר שזזים...

התחלנו לזחול בפקקי הבוקר המייאשים. בהתחלה המזגן לא עבד והיה נורא חם, 

אחר כך הוא עבד יותר מדי והיה נורא קר.

מלפנים ישבו שתי נשים שלא סגרו לרגע את הפה מאחור נחר מישהו בקולי קולות.

המדריכה דיברה ודיברה ודיברה ודיברה.

הדברים נכנסו לאוזן אחת ויצאו מהשנייה בלי חניית ביניים.

כשהיא סיפרה בפעם השלישית אותה בדיחה התחלתי להזיע.

הנהג שלנו חברמן לא לקח אותנו לתימן, אלא לעכו.

נסחבנו מכאן לכאן, מחאן לחאן, וספגנו המון.

אז מה אם היה חם? ומה אם כבר היינו שם אלף פעמים?

הרגליים פוסעות, האוזניים כרויות, כרס וקרחת מדדים בנחת, אין פרצוף נורמלי לרפואה. 

ולא שיצאתי לטיול כדי למצוא חבר. אין לי בעיה להיות לבדי.

התרגלתי וטוב לי ככה, אבל לא מזיק לפגוש אנשים מעניינים. 

בראש יש לי סלט של עובדות, בצלחת יש לי סלט עגבניות וחומוס הכי טוב בעיר.

הכי טוב? יותר מדי מלוח, יותר מדי סמיך, יותר מדי יקר, פחות מדי טעים.

שמש צהרים קופחת. העפעפיים מתעקשים להיסגר, המדריכה ממשיכה לדבר, אספרסו היה עוזר, אבל אין.  

יש בתכנית עוד שלושה מקומות. לא בא בחשבון לוותר.

מה אנחנו, זקנים?

בחצות פגש סוף סוף הראש שלי את הכר.

בשבת הבאה אלך לסינמטק.