בינגו הכלבלב מאושר. מאיה לוקחת אותו הביתה, לשבת. בינגו חיכה לרגע הזה זמן רב. כל כך הרבה פעמים היה חברו דוביאל אורח לשבת של ילדי הגן וסוף סוף הגיע התור שלו. בכל פעם שדוביאל סיפר על ההרפתקאות שלו, בינגו קינא בו. גם אני רוצה להיות אורח של ילדי הגן בשבת, אמר בליבו, והנה זה קרה.

שבת אצל מאיה

ביום ראשון בבוקר חוזר בינגו לפינת הצעצועים בגן.

החברים שלו, דוביאל הדובון וצ'ופי הארנב סקרנים לשמוע איך

הוא בילה בשבת. הם רואים שהעיניים שלו נוצצות ומחכים לשמוע מה קרה לו.

הם מחכים כל היום, ובערב הוא פותח את הפה ואומר: "הבית של מאיה מצא חן בעיני. היה לי מעניין להיות במקום חדש,אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם."

"אז על מה אתה רוצה לספר?" שואל צ'ופי.

"אני אספר מה שקרה ביום שישי אחרי הצהרים, כשהלכנו לגינה, מאיה ואבא שלה ואני. מאיה רכבה על קורקינט והידיים שלה היו תפוסות, אז אבא שלה הרכיב אותי על הכתפיים. כשהתקרבנו לשער הגינה, ירדה מאיה מהקורקינט, וחיבקה אותי. חשבתי שניכנס פנימה, אבל נעצרנו בפתח הגינה. לאורך הגדר עמדו המון כלבים ונבחו. הם היו קשורים לגדר. מאיה התקרבה אל הכלבים וליטפה אותם, בזה אחר זה."
"מסכנים, הם רוצים שמישהו יקח אותם אליו הביתה," אמרה.

"את מבינה את שפת הכלבים?" שאל אבא שלה.

"זה לא קשה להבין," אמרה מאיה. היא הצביעה על כלב קטן שרבץ בשקט בקצה השורה. "תראה כמה החמוד הזה אומלל," אמרה, התכופפה וליטפה את הכלב הקטן, "הוא אפילו לא נובח. כל כך עצוב לו."

אבא חייך. "אני יודע שאת רוצה כלב. כשתהיה לנו דירה יותר גדולה, יהיה לנו כלב. עכשיו אי אפשר. את מבינה למה, נכון?"

מאיה שתקה. היא ליטפה עוד קצת את הכלב הקטן ונכנסנו לגינה.

מאיה טיפסה על סולם, התנדנדה בנדנדה ושיחקה עם ילדים שלא הכרתי. אני ישבתי על ספסל על יד אבא שלה והסתכלתי עליה, עד שחזרנו הביתה. כששכבה במיטה בערב, השכיבה מאיה אותי על ידה ואני חשבתי על הכלב הקטן, עד שנרדמתי.

"אתם רוצים לשמוע מה חלמתי?"

"בטח שאנחנו רוצים," אומרים צ'ופי ודוביאל ובינגו ממשיך לספר: "היה לי חלום עצוב. בחלום הפכתי לכלב אמיתי. יכולתי לנבוח, יכולתי להשתולל, יכולתי לרוץ. היה לי כיף גדול. אבל פתאום ראיתי שאני נמצא במקום זר ומסביבי אנשים הולכים לכל הכיוונים. לא הכרתי אף אחד מהם ואיש לא הסתכל עלי. הייתי עייף וצמא ולא ידעתי איפה הבית שלי. נשכבתי ליד עץ גדול ובכיתי בלב. ואז נעמדה מולי ילדה דומה למאיה. בוא, חמוד, היא אמרה, אתה רוצה להיות הכלב שלי? הושיטה ידיים לקחת אותי....והתעוררתי."

"אתה רוצה להיות כלב אמיתי כמו בחלום?" שואל דוביאל הדובון.

"אני רוצה לחלום עוד פעם את החלום הזה ושהילדה תיקח אותי הביתה," אומר בינגו.

"הלוואי שכולנו נחלום חלומות טובים," אומר צ'ופי הארנב ושלושת החברים נרדמים.

שבת אצל נדב

מיום שחזר מהשבת אצל מאיה, בינגו לא מפסיק לחשוב על מה שראה שם. עוד שבוע חלף במהירות ומגיע תורו של נדב לקבל אורח לשבת. בינגו שמח. נדב ילד חמוד. נדב מחבק את בינגו ביד אחת ואת היד השנייה נותן לאמא. דוביאל וצ'ופי רואים אותם מתרחקים ויודעים שהשבת מתקרבת.

כשחוזר בינגו לגן, ביום ראשון, רוצים החברים לשאול את בינגו איך היה אצל נדב? מה עשית שם? קרה לך משהו מעניין?
"כשילכו הילדים הביתה, אספר לכם הכל, סקרנים שכמותכם", אומר בינגו.

לבסוף הוא מתחיל לספר: "נדב ואמא שלו ואני יצאנו מהגן והלכנו הביתה. כשנכנסנו, ראינו איש גבוה עומד וצובע קיר במברשת גדולה. על הרצפה, לידו, ישב ילד קטן.

'הי נדבוּש, צחק האיש, מה שלומך? תראה, היום בא אתי לעבודה יוסי, הבן שלי. אולי תשחקו קצת ביחד עד שאגמור לצבוע את הדירה?'

'בסדר,' אמר נדב ונכנסנו לחדר, שהיה מלא צעצועים.

'אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה,' אמר נדב. יוסי הקטן נשאר עומד בפתח החדר והסתכל עלי.

נדב צחק. 'אתה רוצה לשחק עם בינגו? בבקשה!'

וכעבור רגע הייתי בידיים של יוסי. הילד הקטן ליטף לי את הראש. הוא לא אמר כלום. רק חייך.

'בינגו הוא אורח לשבת מהגן שלי,' אמר נדב. תשחק אתו כמה שאתה רוצה.'

זמן קצר היינו בחדר, ואז נכנס אבא של יוסי ואמר: 'בוא, ילד, גמרתי לעבוד. נלך הביתה.'

יוסי לא זז.

אבא שלו אמר שוב: 'תחזיר את הצעצוע ונלך הביתה.'

יוסי המשיך לחבק אותי. אבא שלו ניסה להוציא אותי מידיו והילד פרץ בבכי וחיבק אותי עוד יותר חזק.

'אתה רוצה לשחק אתו עוד קצת? אתה אוהב אותו?' יוסי צחק.

אבא שלו יצא מהחדר. אחר כך הוא חזר ואמר ליוסי שיחזיר אותי ויוסי שוב פרץ בבכי.

"אז מה קרה?" שואלים החברים הסקרנים ובינגו ממשיך: "בסוף אבא של יוסי ביקש רשות לקחת אותי.

הוא אמר: 'אני מבטיח שהכלבלב רק יישן אצלנו בלילה.

'אתה מסכים?' שאלה אמא את נדב.

'בסדר,' אמר נדב אבל שיחזיר אותו בבוקר. האיש הבטיח שכך יהיה. ואז יוסי קם, נתן יד לאבא שלו ויצאנו משם. נכנסנו למכונית שחנתה ברחוב ונסענו. ומאותו רגע לא נפרדנו זה מזה. אפילו כשיוסי צחצח שיניים הוא המשיך להחזיק אותי ובערב, כששכב לישון, הוא חיבק ונישק אותי עד שנרדם. אני לא הצלחתי להרדם. שכבתי והסתכלתי על החדר ולא ראיתי שום צעצוע. איפה הצעצועים שלו? יכול להיות שאין לו צעצועים? אולי בגלל זה כל כך מצאתי חן בעיניו?

למחרת בבוקר שמעתי את אבא של יוסי אומר: 'אני מבטיח לקנות לך כלבלב צעצוע, אבל את החמוד הזה הבטחתי להחזיר.'

יוסי כבר לא בכה ובאמת חזרתי בבוקר אל נדב, אבל הוא לא היה בבית. כל השבת חיכיתי לנדב וכשחזר בערב, הוא שכב לישון ולגמרי שכח אותי. הצטערתי שלא נשארתי אצל יוסי הקטן. הוא אהב אותי."  

"גם אנחנו אוהבים אותך," אומרים צ'ופי ודוביאל.

טוב שחזרת אלינו.

שבת אצל נעמי

בינגו שותק. מרגע שחזר משבת אצל נעמי הוא לא אמר מילה.

דוביאל וצ'ופי מחכים. ובינגו שותק. רק בערב, לפני השינה, הם שומעים מה קרה לחבר שלהם בשבת.

"כשיצאנו מהגן, נסענו למקום שקוראים לו לונה פארק," מספר בינגו, "היו שם דברים ענקיים מסתובבים שלא ראיתי כמוהם אף פעם. וילדים עלו עליהם וצחקו וצעקו. גם נעמי עלתה על דבר כזה, שקוראים לו קרוסלה. היא התיישבה על כסא בצורת סוס, ביחד אתי. פתאום נשמעה מוזיקה חזקה. הקרוסלה הסתובבה יותר מהר ויותר מהר. בהתחלה נהניתי מזה אבל הראש כאב לי מרוב סיבובים. כשהקרוסלה נעצרה, ירדנו ונעמי נתנה אותי לאמא שלה.

'תשמרי לי על בינגו, טוב, אמא?'

'אל תדאגי,' אמרה אמא שלה והכניסה אותי לשקית.

מזל שהשקית הייתה שקופה ויכולתי לראות מה קורה מסביב. זה היה מעניין. הרבה זמן היינו בלונה פארק. נעמי התרוצצה שם ואמא שלה ואני חיכינו לה. לא היה לי נעים בתוך השקית. רציתי שנעמי תוציא אותי, אבל זה לא קרה. כשחזרנו למכונית, אמא שלה שמה את השקית במושב האחורי. היא ונעמי התיישבו מלפנים ומאותו רגע לא ראיתי כלום. רק הרגשתי שהתחלנו לנסוע וניחשתי שאנחנו בדרך הביתה."

"מסכן, יצאת מהשקית כשהגעתם הביתה?" שואל צ'ופי.

"לא," אומר בינגו, "נעמי ואמא יצאו מהמכונית ואני נשארתי בפנים. היה לי חם  נורא והרגשתי לא טוב. כשעבר הרבה זמן, הבנתי שנעמי שכחה אותי ובכיתי בלב. הרבה זמן עבר עלי כך, עד שפתאום שמעתי את נעמי צועקת: 'אמא, אני לא מוצאת את בינגו בבית. איפה הוא? אמרת שתשמרי עליו.'

ואמא שלה אומרת: 'אל תדאגי, נעמי. הוא לא הלך לאיבוד. אני זוכרת שהכנסתי אותו לשקית, אבל איפה שמתי אותה?'

'אולי היא נשארה באוטו?' שאלה נעמי.

'בואי נבדוק,' ענתה אמא. ואז נפתחה דלת המכונית וכעבור דקה יצאתי סוף סוף מהשקית. כבר היה לילה.

"ומה היה כשהתעוררת בשבת בבוקר?" שואל דוביאל.

"לא היה לי מצב רוח, עונה בינגו. חיכיתי שתיגמר השבת ואחזור לגן."

"ואיזה מצב רוח יש לך עכשיו?" שואל צ'ופי.

"עכשיו יש לי מצב רוח מצויין." אומר בינגו. "לילה טוב!"

 

שבת אצל רוני

"הי, בינגו? מה קרה לך? מה יש לך על האוזניים?" שואלים דוביאל וצ'ופי כשהחבר שלהם חוזר משבת אצל רוני. קשה להכיר את בינגו. האוזניים הארוכות שלו צבעוניות פתאום.

"איך זה קרה? מישהו צייר עליך?" שואל צ'ופי.

"תסתכלו טוב," אומר בינגו. "אלה מדבקות שילדים קוראים להן קעקועים."

"מי הדביק אותן על האוזניים שלך?" שואל דוביאל.

"רוני והחברות שלה עשו את זה," מספר בינגו. "כשבאו אל רוני שתי חברות, היא הראתה להן מדבקות שקבלה במתנה. 'רוצות להדביק קעקועים?' שאלה. 'כן ! כן!' אמרו החברות וזה התחיל.

הן הדביקו המון מדבקות קטנות על הידיים שלהן, אחר כך על הרגליים ובסוף גם על הפנים, עמדו מול הראי, עשו פרצופים והתפוצצו מצחוק. בסוף רוני אמרה: 'נשארו המון קעקועים. מה אני אעשה בהם?'

'אני יודעת,' אמרה אחת החברות, 'נדביק אותם על הצעצועים שלך.'

'נעשה לך חגיגת קעקועים בחדר,' אמרה החברה השנייה.

רוני צחקה ושלושתן התחילו לכסות במדבקות את כל הצעצועים בחדר. וגם אותי. כשהלכו החברות הביתה, לקחה אותי רוני לחדר של אבא ואמא שלה. 'תראו כמה בינגו ואני יפים,' אמרה וליטפה את האוזניים שלי.

הם צחקו, אבל אותי זה לא הצחיק. רציתי להיות כמו תמיד. בלי קעקועים. טוב שאין ראי בגן. אני לא רוצה לראות את האוזניים שלי מכוסות במדבקות."

"אל תדאג, בינגו, מדבקות הן לא קעקועים אמיתיים. כשהדבק מתייבש, הן נושרות מהגוף," אומרים החברים.  

"אז אני אחזור להיות כמו קודם?"

"בדיוק," אומר צ'ופי "אבל אני אוהב אותך גם עם מדבקות."

"גם אני אוהב אותך ובמיוחד את האוזניים הארוכות שלך" אומר דוביאל.

 

שבת אצל עמית

יום ראשון בבוקר. צ'ופי ודוביאל מחכים לבינגו. הם כבר יודעים שיעבור זמן רב עד שיספר להם מה עשה בשבת, אבל מחכה להם הפתעה. בינגו חוזר לגן, אומר "שלום חברים" נרדם.

רק כשהילדים הולכים הביתה הוא מתעורר ואז הוא מספר:

"אחרי קבלת שבת בא סבא לקחת את עמית ואותי. אתם יודעים למה הוא בא? כי בדיוק באותו זמן אמא של עמית הביאה הביתה תינוק. זה היה האח החדש של עמית. הוא שכב בעריסה ונראה כמו בובה קטנה. מאותו רגע, עמית בכלל שכח אותי. כל הזמן הוא הסתכל על התינוק - איך הוא בוכה, איך הוא יונק, איך מחליפים לו חיתולים כך זה היה עד הערב. אפילו כשעמית שכב לישון הוא לא נזכר בי. המשכתי לשכב על כסא בחדר שלו, והיה לי עצוב. בסוף נרדמתי ופתאום התעוררתי.

עמית בכה: 'אמא! אמא!' אמא שלו נכנסה לחדר, הדליקה את האור והבינה מה קרה.

'יצא לך פיפי, חמוד? לא נורא,' אמרה וחיבקה אותו, 'תכף הכל יהיה בסדר.'

אמא עזרה לעמית ללבוש פיג'מה נקייה והחליפה את הסדין.

'אתה רוצה משהו?' שאלה

'אני רוצה את בינגו,' אמר עמית

'מי זה בינגו?' שאלה אמא.

'זה האורח שלי מהגן,' אמר עמית. 'הוא כאן, על הכסא' וכך הגעתי למיטה של עמית. בהתחלה היה צפוף במיטה,

כי גם אמא שלו שכבה על ידנו עד שעמית נרדם. אני שכבתי, הקשבתי לשקט של הלילה וחשבתי עליכם ואז שמעתי קול בכי חלש. התינוק בכה. אולי היה רעב. אמא של עמית קמה. היא בטח הולכת להניק אותו, חשבתי ושוב היה שקט.

בשבת היינו בבית כל היום. הרבה אנשים באו לבקר ואמרו מזל טוב לעמית, שנולד לו אח. אפילו הביאו לו מתנות, לכבוד התינוק. עמית היה שמח. כשהגיעה השעה ללכת לישון, הוא לקח למיטה אותי וגם מכונית מרוץ שקיבל במתנה. אותי הוא השכיב בצד אחד ואת המכונית בצד השני ואחרי שסבא סיפר לו שני סיפורים, הוא נרדם. אמרתי לילה טוב לעמית ולמכונית, אבל שניהם לא ענו. בלילה הזה עמית לא התעורר אפילו פעם אחת. בבוקר כשקם, הוא רץ לשרותים. אני חושב שהפיג'מה שלו הייתה יבשה." 

"לא קל להיות אח גדול," אומר דוביאל.  

"גם לא קל להיות אח קטן," אומר צ'ופי.

"אבל טוב שיש אח או אחות," אומר בינגו, "לי אין."

"יש לך חברים" אומרים צ'ופי ודוביאל.

 

שבת אצל אורי

"בוקר טוב חברים שלי, יש לי משהו לספר לכם," מודיע בינגו בקול עליז, ברגע שאורי מחזיר אותו לפינת הצעצועים בגן. דוביאל וצ'ופי עדיין מנמנמים. קשה להם להתעורר בבוקר. 

"חכה רגע," הם אומרים, "עוד לא התעוררנו." 

אבל לבינגו אין סבלנות לחכות והוא מתחיל לספר: "היה לי כיף גדול. לא תאמינו. נסעתי ברכבת."

דוביאל וצ'ופי שומעים את המילה רכבת ומתרגשים.

"נסעת ברכבת אמיתית?" הם שואלים ורוצים לשמוע עוד ועוד.

ובינגו ממשיך לספר: נסעתי ברכבת ארוכה ארוכה. לא הצלחתי לספור כמה קרונות היו בה. עלינו לאחד הקרונות ואורי התיישב ליד החלון. כשהרכבת התחילה לנסוע, הוא הושיב אותי על מדף וכך יכולתי להסתכל החוצה ולראות המון דברים."

"איזה דברים ראית?" שואל צ'ופי.

"ראיתי שדות, ראיתי הרים, ראיתי יערות, ראיתי דברים שהכרתי מספרים מצויירים בגן, אבל אלה שראיתי מחלון הרכבת היו אמיתיים." 

"ומה חשבת?"

"התרגשתי מאוד, רציתי שהנסיעה תימשך עוד ועוד. ואז אבא של אורי אמר: 'תכניס את האורח שלך לתיק, כדי שלא ילך לאיבוד.'

וזה מה שאורי עשה. הוא הכניס אותי לתיק שלו, וסגר את הרוכסן, שלא אפול החוצה. בתוך התיק היה חשוך וישנתי כל הדרך. אני חושב שגם חזרנו ברכבת, אבל לא ראיתי כלום. כשהגענו הביתה, התיישב אורי ליד השולחן וצייר רכבת עם הרבה חלונות. בכל חלון הוא צייר פנים של מישהו ובאחד החלונות ראיתי פרצוף של כלבלב.

'אני חושב שזה הפרצוף שלי' אומר בינגו. והיום אורי סיפר לענת הגננת שנסענו ברכבת ונתן לה את הציור. 

"אם ענת תתלה אותו בגן, ידעו כל הילדים שנסעת ברכבת" אומר צ'ופי

"זה יהיה לי נעים" אומר בינגו. 

 

שבת אחרונה  

יום שישי הגיע. תכף תתחיל קבלת שבת אחרונה לפני החופש הגדול. הגן מקושט, הילדים נרגשים, הגננת שמחה. הצעצועים עצובים. עוד מעט יישארו לבדם בגן הסגור וימים רבים יעברו עד שייפתח. 

הילדים אוהבים את החופש הגדול. הצעצועים אינם אוהבים אותו.

"אני רוצה שתמיד יהיו ילדים בגן," אומר דוביאל. "כשהם כאן, אני שמח."

"גם לי נעים להיות בגן כשהוא מלא," אומר בינגו, "בלי ילדים משעמם לי."

"ולי הכי טוב להיות בגן אתכם, גם כשהילדים בחופשה," אומר צ'ופי.  

"אולי בשנה הבאה אתה תהיה אורח לשבת," אומר דוביאל, "כמו שצ'ופי ואני היינו."

"אני לא רוצה להיות אורח לשבת אף פעם," אומר צ'ופי. "אני אוהב לחלום על מה שאתם מספרים."

"אתה מפחד לצאת?"

"אני קצת מפחד," אומר צ'ופי, "פעם, כשהייתי בחוץ, קרה לי משהו לא נעים, אני לא רוצה שזה יקרה שוב." 

"אתה רוצה לספר לנו מה קרה לך?" שואל בינגו.

"אני רוצה לספר, אבל לא עכשיו," אומר צ'ופי. ושלושתם משתתקים לרגע.  

"אחרי החופש הגדול יבואו אלינו ילדים חדשים," אומר בינגו.

"אני כבר סקרן להכיר אותם," אומר דוביאל.

"גם אני סקרן להכיר אותם" אומר צ'ופי. 

"אני מחכה להם," אומר בינגו.

קבלת השבת נגמרת. בזה אחר זה באים ההורים, ולוקחים את הילדים הביתה.

בינגו, דוביאל, צ'ופי ושאר הצעצועים נשארים במקומם. הגננת ענת מסתכלת סביב וכשהיא רואה שהכל בסדר,

היא אומרת לצעצועים שלום ולהתראות, יוצאת מהגן ונועלת את הדלת. 

   

סיפורי בינגו  - בהמשכים

איור: רעיה קרס, מתוך "סיפורי דוביאל" הוצאת כנרת