איך נראית סופרת

בשבע בבוקר מתעוררת ילדה והיא נרגשת. היום תבוא לבית הספר שלה סופרת. מיום שהודיעה המורה על בואה של הסופרת, הלכה וגברה ההתרגשות בלב הילדה. היא קראה מחדש את הספרים שכתבה הסופרת וניסתה לנחש איך היא נראית.

עד כה היו רק הספרים חשובים בעיני הילדה ועל הסופרים שכתבו אותם לא חשבה כלל.היא ידעה שחלק מהסופרים כבר מתו, שחלקם חיים בארצות רחוקות ואחרים חיים בארץ, היא אף זכרה שמות אחדים. גם שמה של הסופרת שתבוא היום מוכר לילדה. היא קראה ספרים רבים מפרי עטה, אך מעודה לא האמינה שתפגוש אותה. והיום תבוא הסופרת לבית הספר.

בשבע בבוקר מתעוררת הסופרת והיא נרגשת. היום היא מתארחת בבית ספר. מאז שנענתה להזמנה להיפגש עם תלמידים ,הלכה וגברה ההתרגשות בלב הסופרת. היא ניסתה לנחש איך נראים הילדים שתפגוש והדבר לא עלה בידה. למה הם מצפים? שאלה את עצמה, איך הם מדמיינים לעצמם אותי? היא עומדת מול הראי ומתבוננת בפניה. עיניים, אף, פה, אוזניים, שיער, פרצוף. אפשר לדעת שזהו פרצוף של סופרת? אי אפשר! הרי במצלמות שבתוך העיניים ובמכשירי ההקלטה הזעירים שבתוך האוזניים לא ניתן להבחין. מלבדה אין איש יודע שהם שם, פועלים ללא הרף. המצלמות מצלמות כל מה שהיא רואה ומכשירי ההקלטה מקליטים כל מה שהיא שומעת, סרט אחר סרט, והסרטים מצטברים ונשמרים, ממתינים שתהפוך אותם לסיפורים. והיום הם יסעו אתה לבית הספר, לפגוש ילדים.

בשבע וחצי יוצאת הילדה מהבית. היא כבר התרחצה והתלבשה, אכלה ארוחת בוקר ובדקה את התיק. הכול בסדר. גם דף השאלות שהכינה לסופרת מוכן, אבל הוא אינו נחוץ לה. היא זוכרת את השאלות הרשומות בו: האם הסיפורים שלך אמיתיים? למה רצית להיות סופרת? כמה ספרים כתבת? איזה ספר שלך את הכי אוהבת? בת כמה את?

ישנם דברים נוספים שהיא רוצה לדעת, אבל לא תעז לשאול. אחדים מהם תדע כשתראה את הסופרת. אחדים מהם לא תדע אף פעם. בתוך התיק החביאה משהו שהתחילה להכין ביום שנודע לה שהסופרת תבוא. אולי יהיה לה אומץ לתת לה אותו...

בשבע וחצי יוצאת הסופרת מהבית. היא כבר התרחצה והתלבשה אכלה ארוחת בוקר וסידרה את התיק. הכול בסדר ובכל זאת מתעורר בלבה ספק- אולי מוטב שלא תלך למפגש? הרי ילדים אוהבים מעשי קסמים, היא חושבת, ואני אינני קוסמת. רגליה מוליכות אותה לתחנת האוטובוס. דף התשובות שהכינה נמצא בתוך התיק שלה, אבל אין לה צורך בו. היא יודעת מה תשיב לילדים. אם ישאלו אותה האם הסיפורים שכתבה אמיתיים, תאמר להם שהסיפורים דומים לסוכריות שאהבה בילדותה. אחרי שהיו מקלפים את נייר העטיפה ומוצצים את ציפוי השוקולד ולועסים את השומשום הקשיח, רק אז היו מגיעים אל הצימוקים שבפנים. גם בסיפורים שלי ישנם צימוקים אמיתיים - משהו שראיתי, משהו ששמעתי, הרחתי, טעמתי, משהו שחשבתי, שעשיתי, או רציתי לעשות. את הצימוקים האלה אני עוטפת במילים, עד שהאמת והדמיון הופכים למקשה אחת וקשה להבחין איפה מסתיים זה והיכן מתחיל זה . וכך נולדים הסיפורים. שדומים גם לחבילות פלסטלינה, העשויות רצועות צבעוניות, כחולות, אדומות, ירוקות, צהובות. מי שפתח אי פעם חבילה כזו יודע באיזו מהירות מתערבבות הרצועות אלה באלה ונעשות לגוש אחד שצבעו הוא כל הצבעים יחד ואף לא אחד מהם לחוד.

מה עוד ישאלו אותי הילדים? מנחשת הסופרת בעוד האוטובוס נוסע , כנראה ישאלו איך נעשיתי סופרת. ואספר להם שבאחד הימים הייתי לבדי, הרחק מהבית, וכתבתי סיפור על מה שהרגשתי כך זה התחיל. את חושבת שתוכלי לכתוב עוד סיפורים? שאלו את הסופרת הקוראים של הסיפור הראשון שלה.אני לא יודעת, אמרה. אנסה.. ומאז לא חדלה לנסות. לפעמים הצלחתי ולפעמים נכשלתי ויעיד על כך סל הניירות ,שהיה מתמלא במהירות, היא אומרת בליבה, חושבת על הספרים הרבים שכתבה ויודעת שההצלחה לא באה לה בקלות. כל סיפור כתבה פעמים רבות, מחקה וכתבה מחדש. אפילו כשהיה מוכן לדפוס רצתה לשנות ובעיקר למחוק. היו סיפורים שהתחילה לכתוב ולא הצליחה לסיים. האם הילדים יאמינו לה כשתספר להם על כך? זה מה שקורה לנו כשאנחנו כותבים חיבור, הם יאמרו, כותבים ומוחקים, כותבים ומוחקים. אבל את הרי סופרת!

בשמונה בבוקר נכנסת הילדה לכיתה. על הלוח רשומה ברכה לאורחת, באותיות גדולות וצבעוניות. על השולחן מונחים הספרים הרבים שכתבה. הפעמון כבר צלצל והתלמידים דרוכים. מישהו פוסע במסדרון. האם אלה צעדיה? ואז נפתחת הדלת והסופרת עומדת בפתח, אומרת שלום, נכנסת, מתיישבת, מחייכת. הילדה רואה את פניה, את עיניה, שאת שערותיה, את שמלתה, את רגליה, את נעליה, את ידיה, את הטבעות שעל אצבעותיה. המורה נותנת רשות דיבור והילדים שואלים שאלות- למה בחרה להיות סופרת? על מה היא אוהבת לכתוב? מתי התחילה לכתוב? אילו מבין ספריה היא אוהבת במיוחד? כשמצלצל הפעמון,עדיין לא שאלו כולם וגם הילדה לא הספיקה לשאול אפילו שאלה אחת, אך מן התשובות שקבלו הילדים האחרים היא יודעת כמעט כל מה שרצתה לדעת.

כשיוצאים כולם מהכיתה ניגשת הילדה אל הסופרת ונותנת לה חבילה קטנה. 'זה בשביל הבת שלך' אומרת הילדה. עכשיו היא עומדת קרוב מאוד לסופרת. היא מריחה את הבושם שלה ורואה שיש לה קצת שערות שיבה. 'תודה רבה ' אומרת הסופרת ,'ומה שמך?' אבל הילדה בורחת, סמוקת לחיים. הסופרת מכניסה את החבילה הקטנה לתיק שלה ונפרדת לשלום. 'היה מעניין מאוד, אנחנו שמחים שבאת, אני בטוחה שעכשיו הילדים ירצו לקרוא את הספרים שלך' אומרת המורה. 'גם אני שמחה שבאתי', אומרת הסופרת,' עכשיו אני רוצה לכתוב סיפור חדש'.

בצהרים שבה הסופרת לביתה ופותחת את החבילה שקבלה. בפנים היא מוצאת ציור קטן, רקום על בד במסגרת פלסטיק . בציור רקומים בית ועץ ושֵם- אסנת. ' תראי מה קבלתי ' אומרת הסופרת לבתה החיילת, שחזרה הביתה לבושת מדים, אבל את המתנה אינה נותנת לה. היא מניחה אותה במדף הספרים שכתבה, במקום שבו עמד הזמן מלכת. המתנה הזאת נועדה לאסנת שבספר וזה מקומה, היא חושבת , כי אסנת שבספר תהיה לעולם בת חמש, כפי שהייתה ביום שבו נכתבו עליה הסיפורים.

גם הילדים בסיפורים האחרים שכתבתי יישארו לעולם ילדים, אף כי אני מזדקנת מיום ליום, אומרת הסופרת בלבה ומקווה שמדי שנה יקראו את ספריה ילדים אחרים ויאהבו את מיכי אבטיחי מ'סיפורי הבית המשותף' ,את נועם מ'כובע חדש' ,את מיקי מ'מיקי תפסיקי' ואת שאר הילדים בספריה, אף שאותה לא יפגשו לעולם.

מתוך 'סודות משולחן הכתיבה'

בעריכת מירי ברוך