על ציפורים ואנשים


לאחרונה הייתה לי חוייה מיוחדת במינה. הייתי הנציגה הישראלית בפסטיבל בינלאומי לסרטי ילדים שנערך בסינמטק תל אביב, ויחד עם נציגים מקנדה, צרפת, דנמרק ונורבגיה, ראיתי סרטים מארצות שונות, שהתחרו על שני פרסים- פרס מטעם חבר השופטים שלנו ופרס מטעם חבר שופטים בני 11 - 14, שבאו ממקומות שונים בארץ. אנחנו, השופטים המבוגרים, בחרנו בסרט מיוחד במינו מהולנד, שנקרא איפ. כיוון שהקרנת הסרט בארץ הייתה חד פעמית, ואי אפשר יהיה לראותו עוד, אני מבקשת לספר עליו.


צַפָּר מבוגר יצא לטבע, כדי להתבונן בציפורים, כדרכו, ומצא תינוקת זעירה בגודל כף יד, שהיו לה זוג כנפיים עתירות נוצות, במקום ידיים. הצפר ואשתו, הערירים, החליטו לגדל את התינוקת ולשמור את סודה. התינוקת גדלה, והחלה להתנהג גם כמו ילדה, וגם כמו ציפור. היא התרוצצה על רגליה, אבל בלעה חרקים חיים, בלי מזלג ובלי נימוסי שולחן והמילה - ציוץ היחידה שהצליחה לבטא הייתה: איפ! באחד הימים, כשהחלון היה פתוח, היא ניפנפה בכנפיה, התעופפה החוצה ונעלמה. הוריה המאמצים, שליבם נשבר,יצאו לחפש אותה.


בהמשך, מתפצל הסרט לשתי עלילות : מסעה של ילדת הציפור הזעירה מזה, ומסע החיפוש של ההורים מזה. איפ התעופפה ככל שהיה בכוחה לנפנף בכנפיה. היא לא הצליחה לחבור לציפורים אמיתיות, ולא היה לה מסלול מתוכנן. היא נתקלה באנשים שונים, אבל לא נשארה אצל איש מהם. להורים הייתה תכנית ברורה - למצוא אותה. במסעם פגשו ילדה ובחור ,שאיפ נקרתה בדרכם, והתעופפה מהם הלאה. השניים הצטרפו אליהם והחבורה המשיכה לחפש יחד. גם איפ וגם חבורת המחפשים הגיעו אל חוף הים. איפ ניסתה להצטרף לציפורים נודדות אל מעבר לים, אבל כוחה לא עמד לה ואביה המאמץ הציל אותה מטביעה. לבסוף הצליחו ההורים המאושרים להחזיר את ילדתם הביתה, אבל התשוקה לעוף לא הרפתה ממנה. וכשהחלונות היו סגורים, היא נחבטה שוב ושוב אל הזגוגיות, עד שהם הבינו שלא יוכלו להחזיק בה עוד ושילחו אותה, באהבה, לחופשי.


אנחנו, השופטים המבוגרים, חשנו שהסרט הפיוטי, שבוים בידי אלן סמית, הוא מטפורה לזכותו של כל אדם לבחור בעצמו את דרכו בחיים ולממש את שאיפותיו על פי רצונו. הסרט מתייחס בעדינות גם לפרידה הבלתי נמנעת של הורים מילדיהם שהתבגרו וליחסה של החברה לחריגים. משום כך שבה את ליבנו והענקנו לו פרס.


בתום הפסטיבל קראתי את ספרו של דייויד אלמונד אבא שלי איש ציפור. שגיבורו הוא אבא של ליזי, אשר כל מבוקשו הוא לעוף.הספר נוגע באופן שונה באותם עניינים שבהם עוסק הסרט, אבל למרות ההבדלים ביניהם , ניכר גם בסרט וגם בספר ששניהם נעשו מתוך רגישות ואהבה לבני אדם, באשר הם, ואני מייחלת לסרטים ולספרים רבים כמותם.

ומה חשבו השופטים הצעירים בפסטיבל הסרטים? הם העניקו פרס לסרט אחר.