לא הסכמתי שיתייחסו אל ספרות הילדים כנחותה

https://www.israelhayom.co.il/culture/books/article/3770376/

נירה הראל, מסופרות הילדים האהובות ומהעורכות הוותיקות בתחום ("פילון", "דףדף"), תקבל השבוע פרס מיוחד מטעם כתב העת "הפנקס" על תרומתה לתרבות הילדים בישראל • בראיון עימה היא מסבירה מדוע קשה יותר לכתוב לילדים: "הספרים הטובים מלווים אנשים במשך שנים" • ומבהירה למה היא מתייחסת לספריה כאל דו"חות מעבדה

כשנירה הראל רואה ברחוב ילדה שלראשה חמש או שש צמות, היא מחייכת, שמחה לגלות שספרה "שפת הסימנים של נועה", שנכתב בעקבות רעיון שהגתה בת אחותה כשהיתה בת 4 - לקלוע צמות על פי ימות השבוע - לא יצא מהאופנה; את ההשראה ל"אחד יותר מדי", סיפור על תינוקת עם תסמונת דאון שננטשה - היא קיבלה מחברים שאימצו תינוקת כזו; כשחברה סיפרה לה שאינה פוגשת את נכדתה בגלל סכסוך עם אבי הנכדה, היא כתבה את "בסרט זה אחרת", ספר מכתבים שגיבורו הילד מנסה לגרום לאביו ולסבו להשלים; ואחרי שנפצעה בתאונת דרכים קשה ושהתה חודשים בבית חולים, היא כתבה את "התנגשות חזיתית", סיפורה של נערה שאמה נפצעת והיא מחכה שתשוב הביתה.

"ברור שהכתיבה שלי נובעת מהילדים שלי ומילדים אחרים שסובבים אותי, ונסמכת עליהם", אומרת הראל, סופרת הילדים האהובה ואחת העורכות המשפיעות בענף, שתקבל ביום חמישי הקרוב פרס מיוחד מטעם כתב העת "הפנקס" על תרומתה לתרבות הילדים בישראל. "התחלתי לכתוב כשהיו לי שלושה ילדים קטנים בני פחות מ־5, כשהייתי שקועה בגידול שלהם ולא הספקתי להתבונן בהם, בי, באביהם, ביחסים שנוצרו בינינו. זו היתה מעין מעבדה פרטית, והסיפורים שכתבתי היו בעצם סוג של דו"חות מעבדה".

הראל, בת 84, בעלת תואר שני בחינוך, עסקה בראשית דרכה בהוראה ובכתיבה של תוכניות לימודים במשרד החינוך. בשנת 1976 ייסדה את השבועון לילדים "פילון" וערכה 50 גיליונות שלו, שימשה עורכת ספרי הילדים של הוצאת מסדה ולאחר מכן של עם עובד, יזמה את "מצעד הספרים" - תוכנית עידוד הקריאה של משרד החינוך, והקימה (עם דני קרמן) את האתר "דףדף", המוקדש לספרות ילדים. בין שאר פעילויותיה גם כתבה כ־60 ספרים וזכתה במגוון פרסים, ובהם פרס אנדרסן, פרס ראש הממשלה ופרס זאב.

כל הקורפוס העשיר של הראל, מתברר, התחיל במקרה. "המקרה ששינה את חיי", כהגדרתה. "כשילדיי היו קטנים מאוד ראיתי יום אחד מודעה בעיתון למורים על קורס לכתיבת תסריטים בקול ישראל בירושלים. אהר'לה (בעלה, חבר הכנסת אהרן הראל שהלך לעולמו בשנת 2000) עודד אותי להשתתף, אף שהקורס כלל לינה בירושלים וזו היתה הפעם הראשונה שבה נפרדתי מילדיי למשך הלילה. שם כתבתי שתי רשימות בגוף ראשון, מפיו של ילד".

היא נזכרת ש"הכתיבה היתה אינטואיטיבית לגמרי - עד אז לא כתבתי שום דבר ולא ידעתי מה לעשות ברשימות האלה. במשך שבועיים הסתכלתי בהן, ואז אזרתי אומץ ושלחתי אותן ל'תוכנית לעקרת הבית'".

אלה היו שלהי שנות ה־60, ואת תוכנית הרדיו המיתולוגית של רשת ב' הגישה רבקה מיכאלי. הראל קיבלה שם פינה קבועה, ובכל יום שישי קראה רשימה חדשה שכתבה - כולן מפי ילדים, וכולן בוחנות בביקורתיות את יחסיהם עם ההורים ועם עולם המבוגרים. "כשרציתי להוציא את הרשימות כספר, קיבלתי עוד ועוד סירובים", מספרת הראל, "בכיתי, כמובן, אבל בעלי אמר לי לא לוותר, וכך נמצא לספר בית בהוצאת 'תרבות וחינוך' של ההסתדרות. ההוצאה לא הסכימה לממן ניקוד ואיורים, ולכן גיסתי מרגלית גרבוז ציירה, והספר 'קטנים כגדולים' יצא לאור ללא ניקוד".

ומאז לא הפסקת לכתוב לילדים. "האמת היא שחשבתי שזה ספר על ילדים, אבל כשהתברר לי שפסיכולוגים ומורים משתמשים בו לטיפול בילדים, חשבתי 'למה שלא אכתוב במישרין לילדים?'. הפכתי חלק מהרשימות בספר לסיפורים עצמאיים, למשל בספר 'גם יעל'. והשאר היסטוריה; מצאתי קול בתוכי שלא ידעתי על קיומו".

ספרי הילדים שלך זכו להצלחה גדולה. לא התפתית לעבור לכתיבה למבוגרים? "לא. אחרי שנים רבות של כתיבה לילדים הרגשתי שאני רוצה לכתוב גם לנוער, ועשיתי את זה. ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון לי ושאני לא חייבת להוכיח דבר. את שואלת כי נדמה לך שכתיבה למבוגרים היא רצינית וחשובה יותר?"

אני שואלת כי נדמה לי שבכתיבה למבוגרים אפשר אולי לבטא דברים אחרים, היבטים אחרים של החיים. "גם אני חשבתי כך לפני שהתחלתי לכתוב לילדים, אבל כך התגלגלו הדברים ומצאתי בתוכי יכולת ששימחה אותי כל כך - שלא חשתי צורך לנסות דברים אחרים. אני רוחשת כבוד רב לכתיבה לילדים. אחת המטרות שלי בעריכת 'פילון' - שהתמסרתי לה כל כולי עד שכינו אותי במשך שנים 'פילונירה' - ולאחר מכן בהקמת האתר 'דףדף' - היתה לרומם את מעמד הכתיבה לילדים, שנחשבה מאז ומתמיד לכתיבה סוג ב'".

באמת? הרי ספרי ילדים אהובים הם משהו שגם מבוגרים מתקשים להיפרד ממנו. "נתקלתי במשך השנים באלפי ניסיונות של אנשים לכתוב לילדים, בהנחה שזה קל וקצר ופשוט וכל אחד יכול לעשות את זה. כעורכת היו לי תמיד דרישות מאוד גבוהות, חיפשתי איכות ומצוינות בכתיבה לילדים. לא הסכמתי שיתייחסו אליה כאל ספרות נחותה".

מה הופך ספר ילדים לספר מצוין? "אם אפשר היה לנסח תפריט - כל אחד יכול היה לעשות את זה. סיפור לילדים חייב להיות רגיש, מקורי, מעניין, לא מטיף. הרי הספרים הטובים מלווים אנשים במשך שנים - כעורכת ידעתי שאם אהיה חתומה על ספרים שייצרו חוויות כאלה שייזכרו במשך שנים, זה שכרי".

הראל פרשה מעבודתה כעורכת לפני כ־20 שנה. "זו הקלה גדולה", היא אומרת, "אהבתי את העבודה מאוד, אבל היא היתה כרוכה בשיפוט. את מקבלת כתבי יד שאנשים התאמצו לכתוב מתוך מעורבות רגשית גדולה, וכשאת מסרבת זה כואב להם מאוד. תמיד חיפשתי מילים עדינות ולא תמיד הצלחתי.

"אני זוכרת אישה שטלפנה אלי אחרי שדחיתי כתב יד שלה, ואמרה לי: 'בשביל מה נשאר לי לחיות?'. הזעזוע מזה ליווה אותי עשרות שנים. הבנתי שזו שאלה של טעם אישי, ובמכתבי הסירוב הדגשתי שאי אפשר למדוד איכות של ספר במונחים של מדע מדויק. נזהרתי מאוד אבל ודאי קמו לי שונאים, כמו לכל מי שנמצא בתפקיד שמכריע 'כן או לא'".

יותם שווימר, עורך "הפנקס", אומר כי הפרס שיוענק להראל בכנס, בשיתוף ספריית בבית אריאלה ויתקיים בבית ציוני אמריקה, הוא הכרת תודה "כי לעיתים קרובות מדי כותבים לילדים מודרים מהכיבודים בעולם הספרות", וכי הראל היא דמות יוצאת דופן, שכמותה לא נראתה כאן מאז לאה גולדברג: "עורכת, סופרת ויוזמת של מפעלי ספרות, בעלת עשייה יוצאת דופן בהיקפה". שווימר אומר שלהראל תרומה גדולה בהפניית תשומת הלב לחיי הנפש של הילדים ולמתרחש בתוך התא המשפחתי, וכי ספריה (הכוללים, למשל, סיפורים על מריבות בין הורים, מחלות ועוד) "עזרו לפוגג את התחושה שעולם הילדים מתקתק וורוד תמיד".

את ספריה הראל מפרסמת בהוצאה לאור שהקימה, "זברה", ובתה תמי הראל עורכת אותה. "במשך שנים הייתי רעבה לעורכת", היא מודה, "ערכתי את עצמי וחסר לי מבט של עיניים אחרות, ביקורת מבחוץ. אני קוראת ספרים שכתבתי בעבר, ואומרת לעצמי שאולי עורכת היתה מציעה פה ושם משהו שהיה משפר אותם. עם בתי יש לי דיאלוג מקצועי משמעותי מאוד. זה לא פשוט, אבל זה נעים ומועיל לעבוד איתה".

על מה את עובדת כעת?

"אני עסוקה בפרויקט שנמצא בשלב ראשוני מכדי לחלוק עם אחרים. מעולם לא דיברתי דברים תוך כדי תהליך היצירה, ולא כדאי שאעשה זאת היום".